מערכות אגרו־וולטאיות מציעות שילוב בין ייצור חשמל מאנרגיית השמש לבין המשך עיבוד חקלאי של אותה קרקע. שילוב זה עשוי לתת מענה לצורך בהרחבת ייצור האנרגיה המתחדשת, תוך צמצום התחרות על משאב הקרקע ושמירה על ייצור מזון. בישראל, המתאפיינת במחסור בקרקע ובצורך להגדיל במהירות את היקף הייצור המבוזר, טמון בתחום פוטנציאל משמעותי. נוסף על כך, הצללה מבוקרת והגנה מפני תנאי מזג אוויר קיצוניים עשויות לסייע לחקלאות להתמודד עם השלכות משבר האקלים. עם זאת, הקמת מתקן אגרו־וולטאי יקרה בכ־30%–50% מהקמת מתקן סולארי קרקעי מקביל, בשל הצורך בקונסטרוקציה מותאמת, בשילוב עם הפעילות החקלאית ובניטור אגרונומי מתמשך. לכן, ללא מסגרת מדיניות ייעודית, מתקנים אלה מתקשים להתחרות בפרויקטים סולאריים אחרים.

המסמך סוקר את כלי המדיניות לקידום התחום בשמונה מדינות: גרמניה, איטליה, צרפת, אוסטריה, הולנד, יפן, צ׳כיה וארצות הברית. ההשוואה מתמקדת בשלושה רכיבים משלימים: הגדרות והנחיות טכניות, הסדרה תכנונית ורגולטורית, ותמריצים כלכליים. הסקירה מלמדת כי המדינות המובילות אינן מתייחסות לאגרו־וולטאי כאל מתקן סולארי קרקעי רגיל, אלא יוצרות עבורו מסגרת נפרדת, שנועדה להבטיח את המשך הפעילות החקלאית ולפצות על העלויות והמורכבות הנוספות.

ההסדרה הטכנית במדינות השונות כוללת דרישות לשימור היקף מסוים של הייצור החקלאי, הגבלת שיעור הקרקע המכוסה בפאנלים, התאמת חדירת האור והנגר לצורכי הגידולים, הקצאת שטחי בקרה וניטור, וכן הבטחת האפשרות לפרק את המערכת ולהשיב את הקרקע למצבה הקודם. בצרפת, למשל, נדרש הפרויקט לשמור על תפוקת יבול בשיעור של 90% ולהעניק לפחות שירות אגרונומי או אקלימי אחד, ואילו ביפן נדרשת שמירה על לפחות 80% מהתפוקה החקלאית. גרמניה פיתחה תקן ייעודי המגדיר את המשך השימוש החקלאי כתנאי בסיס ומחייב התאמה של המערכת לתנאי הגידול לאורך חיי הפרויקט. במדינות אחרות, ובהן צ׳כיה, הסדרת המתקנים כמבנים חקלאיים מאפשרת להימנע משינוי ייעוד הקרקע.

לצד ההסדרה, מדינות רבות מפעילות מנגנוני תמיכה כלכליים. אלה כוללים תעריפי הזנה ייעודיים או תוספות לתעריף החשמל, מענקי השקעה, מימון חלק מעלויות ההקמה, הקלות מס, הלוואות וערבויות, מכסות ייעודיות ומימון למחקר ולפיילוטים. איטליה, לדוגמה, מאפשרת מימון של עד 40% מעלויות ההקמה ומקצה מכסות ייעודיות למתקנים אגרו־וולטאיים. בצרפת, התעריף לפרויקטים אלה היה בשנת 2024 גבוה בכ־24% מהתעריף למתקנים קרקעיים, באופן המשקף את העלויות הנוספות. בארצות הברית התמיכה מבוזרת בין הרמה הפדרלית, המדינתית והמקומית וכוללת זיכויי מס, מענקי מחקר, תוכניות פיילוט, סיוע לחקלאים ותוספות תעריפיות במדינות מסוימות.

מן ההשוואה עולה כי הצלחת התחום תלויה בשילוב בין שלושה מרכיבים: ודאות רגולטורית, מסלול תכנוני מותאם וכדאיות כלכלית. תמריץ כספי לבדו אינו מספיק אם הליכי האישור ממושכים או אם לא נקבעו כללים ברורים לשמירה על החקלאות; ובה בעת, דרישות טכניות מחמירות ללא פיצוי על העלויות הנוספות עלולות למנוע את מימוש הפרויקטים.

בהתאם לכך, המסמך ממליץ לקדם בישראל מסגרת ייעודית הכוללת תמריצים שיאפשרו לפרויקטים אגרו־וולטאיים להתחרות במתקנים סולאריים אחרים; מסלולי היתר וחיבור מהירים וגמישים, במיוחד בתקופת הפיילוטים; והנחיות טכניות המותאמות לתנאי הקרקע, האקלים והגידולים בישראל. מסגרת זו צריכה להגן על הפעילות החקלאית, לאפשר למידה וניטור לאורך זמן ולספק לחקלאים וליזמים ודאות מספקת. אימוץ מדיניות משולבת מסוג זה יאפשר לממש את הפוטנציאל האגרו־וולטאי בישראל, תוך קידום אנרגיה מתחדשת, שמירה על קרקע חקלאית וחיזוק יכולתה של החקלאות להתמודד עם שינויי האקלים.