ישראל נדרשת להרחיב במהירות את ייצור החשמל מאנרגיה מתחדשת, ובה בעת להתמודד עם מחסור בקרקע, לחצי פיתוח גוברים והצורך לשמור על החקלאות ועל ביטחון המזון. מערכות אגרו־וולטאיות מציעות מענה משולב לאתגרים אלה באמצעות ייצור חשמל סולארי לצד המשך עיבוד חקלאי באותה חלקת קרקע. המסמך מציג תמונת מצב של התחום בישראל נכון לדצמבר 2024, בוחן את ההזדמנויות והחסמים לפיתוחו ומציע מסגרת מדיניות לקידום אחראי והדרגתי שלו.

הפוטנציאל של התחום בישראל משמעותי במיוחד. תנאי הקרינה הגבוהים, החקלאות המתקדמת ותעשיות האגרוטק והאנרגיה המקומיות מאפשרים לפתח מערכות המותאמות לאקלים המקומי ולהציב את ישראל בחזית החדשנות בתחום. מעבר לייצור חשמל נקי, מערכות אגרו־וולטאיות עשויות לחזק את חוסנם הכלכלי של חקלאים באמצעות מקור הכנסה נוסף, לצמצם אידוי וצריכת מים, להגן על גידולים מפני קרינה חזקה ואירועי מזג אוויר קיצוניים ולשפר, בגידולים ובתנאים מסוימים, את התפוקה החקלאית. הן עשויות גם לתרום לביזור ייצור החשמל ולשילוב אגירה וטכנולוגיות חקלאיות מתקדמות.

עם זאת, שילוב מוצלח בין חקלאות לייצור אנרגיה אינו מתקבל מעצם הצבתם של פאנלים בשטח חקלאי. תכנון המערכת חייב להיות מותאם לסוג הגידול, לצורכי האור והמים, למאפייני הקרקע והאקלים, לציוד החקלאי ולשיטות העיבוד. תכנון לקוי עלול לפגוע בתפוקה החקלאית, לצמצם את הגמישות התפעולית של החקלאים ואף להפוך בפועל קרקע חקלאית למתקן אנרגיה. נוסף לכך, המערכות עשויות להשפיע על הנוף, על רציפות השטחים הפתוחים ועל המגוון הביולוגי, בין היתר בשל גידור, תשתיות נלוות ושינויים בתנאי התאורה והצל.

התחום בישראל עדיין מצוי בשלביו הראשונים. תוכנית הפיילוטים המשותפת למשרדי החקלאות והאנרגיה, קידום תוכנית מתאר ארצית והקמת מספר מתקנים ראשוניים מעידים על עניין ממשלתי ופרטי גובר. אולם מספר הפיילוטים הפעילים עדיין מצומצם, הידע שהצטבר בתנאים המקומיים אינו מספק, וחלק ניכר מהמידע נמצא בידי חברות פרטיות ואינו נגיש לציבור. במיוחד חסר מחקר שיטתי על ההשפעות האגרונומיות, הסביבתיות, האקולוגיות, הנופיות והחברתיות של המתקנים לאורך זמן.

לצד פערי הידע, התפתחות התחום נבלמת בשל אי־ודאות תכנונית ורגולטורית, הליכי אישור מורכבים, עלויות הקמה ותחזוקה גבוהות ומגבלות ברשת החשמל—בייחוד באזורים כפריים ופריפריאליים שבהם מצוי חלק גדול מפוטנציאל הייצור. חקלאים קטנים עלולים להישאר מחוץ לתחום בשל קושי בגיוס הון, מחסור בידע מקצועי ותלות ביזמים פרטיים. ללא מנגנוני הגנה מתאימים, קיים גם חשש לחלוקה בלתי שוויונית של ההכנסות והסיכונים בין החקלאים ליזמים.

המסמך ממליץ לפתח את התחום באופן מדורג, מבוסס־מחקר ותוך שמירה על מרכזיותה של הפעילות החקלאית. בשלב הראשון מוצע לבצע מיפוי ארצי של השטחים המתאימים, תוך שקלול הפוטנציאל האנרגטי והחקלאי, רגישות אקולוגית ונופית ויכולת החיבור לרשת; לקבוע יעדים ממשלתיים כמותיים לשנים 2030, 2040 ו־2050; ולהקים צוות בין־משרדי קבוע שיתאם בין מדיניות החקלאות, האנרגיה, התכנון והסביבה.

במקביל, יש להקים מאגר נתונים ומנגנון ניטור לאומי שיאספו מידע אחיד ונגיש מכלל הפיילוטים והמתקנים. המעקב צריך לכלול תפוקה ואיכות חקלאית, ייצור חשמל, שימוש במים, כדאיות כלכלית, השפעה על הקרקע ועל המגוון הביולוגי ועמדות החקלאים והקהילות המקומיות. מומלץ לאשר פרויקטים גדולים בשלבים, להתנות את הרחבתם בעמידה במדדים חקלאיים וסביבתיים, ולהותיר חלקות ביקורת שיאפשרו הערכה אמינה של השפעות המערכת.

צעדים משלימים כוללים תכנון מקדים של רשת החשמל במרחב הכפרי; התאמת מסלולי התכנון לגודל המתקן, לגובהו ולמורכבותו; מניעת הקמה במסדרונות אקולוגיים ובשטחים רגישים; וקיום הליכי שיתוף ציבור. כמו כן, מוצע לגבש מדריך אגרו־טכני ישראלי המתעדכן באופן שוטף, לספק לחקלאים הכשרה, ייעוץ וכלי מימון ולהקים מסגרת משפטית שתבטיח שותפות הוגנת בינם לבין יזמי האנרגיה.

יישום מדיניות זהירה אך תומכת יאפשר לישראל לבחון ולהרחיב את האגרו־וולטאי בלי להעמיד את החקלאות וביטחון המזון בסיכון. כך ניתן יהיה להפוך את המחסור בקרקע ממגבלה למנוע של חדשנות, ולשלב בין הרחבת האנרגיה המתחדשת, חיזוק החקלאות והחקלאים ושמירה על השטחים הפתוחים.