רשתות חשמל מקומיות להגברת החוסן האנרגטי של ישראל : תיקוני חקיקה נדרשים לשם יישום נרחב
משק החשמל הישראלי עובר בשנים האחרונות שינוי עמוק, הכולל התרחבות של ייצור חשמל ממקורות מתחדשים ומבוזרים, חדירה של כלי רכב חשמליים, הקמת מתקני אגירה ופתיחת מקטע האספקה לתחרות. שינויים אלה מתרחשים על רקע אתגרים ייחודיים: ישראל היא “אי אנרגטי”, שאינו מחובר לרשתות החשמל של מדינות שכנות; מערכת החשמל שלה עדיין ריכוזית במידה רבה; והיא חשופה לאיומים ביטחוניים, לאירועי אקלים קיצוניים, לאיומי סייבר ולסיכון של פגיעה ממושכת באספקת החשמל. במקביל, מגבלות ברשת מקשות על חיבור מתקנים חדשים ועל ניצול מלוא הפוטנציאל של אנרגיה מתחדשת.
מיקרוגרידים יכולים לספק מענה משולב לאתגרים אלה. מיקרוגריד הוא רשת חשמל מקומית המשלבת מקורות ייצור, מתקני אגירה, צרכנים ומערכת לניהול אנרגיה. הוא יכול לפעול כחלק מרשת החשמל הארצית, ובתנאים מתאימים גם להתנתק ממנה ולהמשיך לספק חשמל באופן עצמאי. יכולת זו עשויה לחזק את החוסן האנרגטי של יישובים, שכונות, מבני מגורים, מוסדות ציבור, בסיסים צבאיים ומתקנים חיוניים. בשגרה, מיקרוגרידים יכולים לנהל ייצור וצריכה ברמה המקומית, להפחית עומסים על הרשת, לשפר את אמינות האספקה ולאפשר קליטה יעילה יותר של אנרגיה מתחדשת. בחירום, הם יכולים לשמור על רציפות תפקודית מקומית ובמקביל להפחית את העומס על המערכת הארצית, כך שמשאביה יופנו לאזורים שנפגעו ולשיקום הרשת.
למרות יתרונות אלה, בישראל אין כיום מדיניות או מסגרת רגולטורית ייעודית למיקרוגרידים. הדין הקיים מאפשר להפעיל מערכות הדומות למיקרוגריד רק במקרים מוגבלים, ובהם בתוך “חטיבת קרקע” אחת או באמצעות מחלקי חשמל היסטוריים, כגון קיבוצים. הגדרת “חטיבת קרקע” בחוק משק החשמל יוצרת חסם מרכזי: דרך ציבורית החוצה מתחם מפצלת אותו מבחינה משפטית, גם כאשר חלקיו נמצאים בבעלות אחת ומשמשים לאותה תכלית. העברת חשמל בין החלקים נחשבת לפעילות חלוקה המחייבת רישיון, שקבלתו כרוכה בדרישות כבדות ושמורה בפועל למספר מצומצם של גורמים.
חסמים נוספים נובעים מהיעדר הכרה במיקרוגריד כפעילות מובחנת במשק החשמל; מהיעדר מסלול רישוי מותאם ופטורים לפרויקטים קטנים; ומהיעדר אמות מידה, תעריפים ומתודולוגיית תמחור המסדירים את יחסי הגומלין בין המיקרוגריד לרשת הארצית. כתוצאה מכך, לא קיימת מסגרת שיטתית לרכישה ולמכירה של שירותי רשת, לניהול מקומי של ביקושים וייצור, לשימוש ברשת הקיימת או להעברת רשת פרטית לידי ספק שירות חיוני. גם דיני התכנון והבנייה אינם מותאמים במלואם לפריסת רשתות מקומיות ולהתקנת אגירה כמקור גיבוי בבניינים.
חוות הדעת, שנכתבה על ידי עו"ר מיכאל מקייה עבור פרויקט NZO במרכז השל לקיימות, מנתחת את המבנה המשפטי הקיים, בוחנת גישות רגולטוריות מארצות הברית ומאירופה ומציעה מתווה משולב להסרת החסמים. בראש ובראשונה מומלץ לקבל החלטת ממשלה המכירה במיקרוגרידים ככלי אסטרטגי לחיזוק החוסן האנרגטי, לשיפור אמינות האספקה ולקידום יעדי האנרגיה המתחדשת ואיפוס הפליטות. ההחלטה צריכה להטיל משימות יישום ברורות על משרד האנרגיה, רשות החשמל, משרד הפנים וגופים רלוונטיים נוספים.
במקביל, מוצע לתקן את חוק משק החשמל כך שיכיר במיקרוגריד כפעילות נפרדת, ירחיב את הגדרת “חטיבת הקרקע” במקרים שבהם עוברת בה דרך ציבורית, וייצור רישיון מיקרוגריד ייעודי לצד פטור נרחב לפרויקטים מתחת לספי פעילות שייקבעו. רישוי יידרש בעיקר כאשר צרכנים תלויים במפעיל המיקרוגריד לאספקת שירות חיוני ונדרשת הגנה מפני ניצול כוח מונופוליסטי.
עוד מומלץ להתאים את אמות המידה והתעריפים של רשות החשמל, להסדיר את השירותים שמיקרוגרידים יכולים לקבל מהרשת ולספק לה, ולעדכן את חוק התכנון והבנייה והתקנות מכוחו. בין היתר, מוצע לאפשר למתקן אגירה בבניין חדש להחליף גנרטור ולשמש הן לצורכי חירום והן לניהול אנרגיה בשגרה. לצד פתיחת האפשרות לפריסת רשתות פרטיות באזורים מבודדים או בלתי מוסדרים, יש למנוע כפל מיותר של תשתיות במקום שבו כבר פועל ספק שירות חיוני.
המתווה המוצע אינו מבקש להחליף את הרשת הארצית או לפגוע בתפקידה המרכזי של חברת החשמל. מטרתו ליצור מסגרת משלימה וגמישה, שתאפשר להקים מיקרוגרידים במקום שבו הם מספקים פתרון יעיל, אמין וכלכלי יותר. אימוץ השינויים המוצעים יכול להפוך מיקרוגרידים מרצף של חריגים ופרויקטים נקודתיים לרכיב משמעותי באסטרטגיית החוסן והמעבר לאנרגיה נקייה של ישראל.
